יום שישי, 26 ביולי 2013

אות חיים


"דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו"
(שיר השירים פרק ה', פסוק ד')

פתאום, משום מקום, הודעה ממנה.
"נזכרתי (לא יודעת למה) שעוד לא אמרתי לך מזל טוב על התואר".
ומה שלומי חוץ מזה, ואיפה אני היום.

ואולי אני זה שזימן אותה שוב לחיי?

כמה ימים לפני כן, פגיעה קלה מאחורה ברכב שלי.
סחרחורות. בדיקה במיון.
רופאה צעירה ונמרצת נכנסת לחדר הבדיקה, ואני מדמיין מה אם היא הייתה כאן במקומה.

ובכלל, בכל פעם שהרגשתי חלש גופנית, משהו בתוכי קרא בשמה.
הגוף לא שוכח ולא משקר (אמרה פעם מישהי חכמה).
הוא רצה את חיבוקה החם. הוא רצה לשכב בחיקה.

והנה, יומיים אחרי כן, בתוך חופשת מחלה מהעבודה, הודעה ממנה.
והגוף שלי קרא בשמה,
בקול גדול,
ובכל הכוח.
שבוע ימים הוא לא הפסיק.
שלח דרישות געגועים אל האישה היחידה שידעה להרגיע אותו.
ואני מצאתי עצמי לראשונה מאז הפרידה מחכה לה.
 
היא סיפרה שעברה קרוב אליי. ועובדת מרחק 5 דקות נסיעה מדירתי.
כל מה שנדרש שאחד מאיתנו יישבר,
ויזמין את השני להיפגש לכוס קפה.

לא הרשיתי לעצמי להיות זה שנשבר.
לא לעשות את הדבר הלא נכון ולהיפגש איתה מהסיבות הלא נכונות.
רציתי שזה יגיע ממנה.

כאילו שתוכיח לי,
שמשהו השתנה.
שהיא באמת אהבה,
שהיא באמת מעריכה,
שהיא מתגעגעת.

שהסיבות בגינן פירקתי את הקשר שלנו, עם כ"כ מעט רגשות חרטה, אינן נכונות יותר.
שמשהו התפתח והשתנה ואפשר לבנות מחדש.
 
ואולי,

ואולי שוב, הכל בראש שלי.
אולי ההודעה שלה אליי הייתה תמימה לחלוטין.
אולי היא באמת רק רצתה לדרוש בשלומי, ולברך אותי על התואר.
אז כן, היא גרה קרוב, אך אולי היא ישנה עכשיו בחיקו הבטוח של גבר אחר.
אבהי. מספיק חזק בשבילה. שמבין את שתיקותיה. ששותף לשאיפותיה וחלומותיה.
אולי.
 
מדהים איך אות חיים אחד יוצר מערבולות כאלו גדולות.
מדהים אילו סרטים ארוכים מפורטים ונפלאים המוח שלנו בונה על סמך רמזים כ"כ דלים וקטנים.




אל תעשי את זה לי ולך
זה לא יהיה טוב
....
ואני יושב פה מחכה
ואולי נדבר
ואולי נתחבק
ואולי יהיה כמו פעם


יום שישי, 19 ביולי 2013

נגמרות לי המילים.


נגמרות לי המילים.

Play me...


היום מתתי קצת.

ראיתי את התמונות.
לקח לי כמה שניות להבין מה אני רואה.
ואז הבנתי שאלו תמונות חגיגה.
חגיגת אירוסין.
שלה, של שניהם.

בסלון בו דמיינתי את עצמי נמצא שוב.
בין בני משפחתה, אליהם פיתחתי חיבה לא מוסברת.
חותכת את העוגה ביחד עם מישהו שהיה אמור להיות אני.
מחייכת במבוכה מול בני משפחה, שהיו אמורים להיות שלי.

התמונות האלו היו לי כ"כ ברורות בראש,
ועכשיו הן מתגשמות אבל עם גבר אחר במקומי.

סגרתי את המחשב.
הרגשתי איך כאילו כל הדם אוזל מהגוף שלי, ואני נהיה חלול.
מעטפת חיצונית בלי כלום מבפנים.
מעין "אני מקרטון".
או- "אני החלול".

"אני החלול" הלך לומר למנהלת שהוא יוצא לאכול.
למרות שהוא איבד את כל התיאבון.
הוא היה חייב לצאת מייד מהמשרד ולנשום אוויר.

אני החלול יצא אל הרחוב, בהליכה איטית.
הוא התיישב על הספסל בשדרה ובהה בשמיים.
הביט בעלים הירוקים שזזו ברוח אבל בהילוך איטי.
הריחות המסריחים מפח הקרוב עברו לידו ומסביבו.
אח"כ הוא קם, נכנס למסעדה ובקול של מישהו אחר הזמין סלט.
אמר "תודה, סליחה, בבקשה"
הוא אפילו חייך.

מסביבו החיים המשיכו כרגיל.
אף אחד לא הבין איזו דרמה מתחוללת בקרבו של הבחור החלול.
איזה חורבן בית מתנהל בתוכו ברגעים אלו ממש.
איזו צעקה ענקית רצתה להיפרץ החוצה אך נבלעה בתוך עצמה כמו חור שחור.

איך האהבה האמיתית והיחידה של חייו,
עבורה הוא עשה כ"כ הרבה,
ולה הוא חיכה כ"כ הרבה זמן,
איך היא - סופית, רשמית, ותמידית - עזבה גם את תקוותיו.

"אני החלול" חזר למשרד והתיישב לאכול. 
והאוכל נעלם בקרבו והפך לאוויר.
הוא הצטרף לישיבות, שאל שאלות וענה תשובות, בפנים מאובנות.
משהו בו רצה להתפרק, אבל לא יכל.
הכאב גדול מדיי להכלה.
הפיצוץ הוא תת קרקעי.
ההדים יעלו אל פני השטח רק בהמשך.


נגמרו לו המילים.




כשדרכי כבר, חסומה 

ובנפש מהומה
כשפושטים בי הצללים
נגמרות לי המילים