השירים של אביתר בנאי יצרו להרבה אנשים פסקול אישי ומאוד אינטימי.
כששומעים אותם מחדש, הכל צף.
לשירים שלו יש את היכולת הזאת להיכנס לך ישירות ללב,
ולשבור לשניים את
השריון המגן, כאילו היה קרקר פריך.
אני עומד בהופעה של אביתר, בבארבי.
מתחיל השיר הזה.
ואני מביט בבחורה יפה וגבוהה, עם עיניים גדולות ועצובות.
ואיך שהשיר מתחיל היא נשברת, ומתחילה לדמוע ללא הפסקה.
לא מנסה לעצור את הדמעות או להסתירן.
ואני, נזכר בשנינו, ובלילה ההוא.
נסיעה לילית בפרו.
עלינו על הטרנזיט, שייקח אותנו בנסיעה לילית, לרכבת הלילית,
אל הנקודה
המתוירת והחשובה ביותר בדרום אמריקה -
המאצ'ו פיצ'ו. העיר האבודה.
אסור לך לחשוב
כשאת כל כך עייפה
צאי לטיול לאור זריחה
אישה שותקת זה סימן לסערה מתקרבת.
כל הנסיעה לא החלפת איתי מילה.
ניסיתי לדובב אותך. ללא הצלחה.
אפילו לא העמדת פני ישנה.
פשוט שתקת, התכנסת בתוך עצמך והבטת קדימה אל החושך.
רחוקה מהבית
השביל לחזור נמחק
הולכת על חבל דק
ברדיו, שמע הנהג שירים פרואנים שקטים.
פתאום, מתוך השקט הרועם שבינינו, עלה במפתיע השיר הזה של אביתר.
לא הבנתי מאיפה יש את השיר בדיסק.
האם הנהג בכלל מבין את המילים?
הקול הצלול של אביתר חתך את הלילה, ואת השתיקה בינינו.
פסקול עברי ללילה פרואני.
ויתרתי על ניסיון לדבר שוב.
את המשכת לשתוק.
הנסיעה המתוחה בטרנזיט עברה לנסיעה מתוחה ברכבת.
בה נפתחת סופסוף וסיפרת לי כמה את כועסת.
התיירת הצרפתייה שישבה מולנו ניסתה לנחש על מה הריב.
מחר כבר יתהפכו הדברים.
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
הלילה המתוח הסתיים בקירבה גדולה ובהתפייסות.
העפלנו לעיר האבודה. המקום המדהים והקסום ביותר שהייתי בו בחיי.
על ראש ההר כבר היינו קרובים מחדש.
אבל זיכרון הנסיעה הלילית לא עזב.
ידעתי, שמשהו בסיסי ויסודי לא בסדר.
מכאן והלאה, הקשר בינינו הלך ונפרם,
תפר אחר תפר, עד ההתפרקות הסופית.
האם את זוכרת את השיר?
את הנסיעה הלילית, הלא נגמרת ההיא?
האם את חושבת עוד עלינו?
מה היה לנו? מה חסָר לנו?
עד מחר
עוד מעט
ילד רץ אלייך
מחבק אותך
