עד מחר

השירים של אביתר בנאי יצרו להרבה אנשים פסקול אישי ומאוד אינטימי.

כששומעים אותם מחדש, הכל צף.

לשירים שלו יש את היכולת הזאת להיכנס לך ישירות ללב,

ולשבור לשניים את השריון המגן, כאילו היה קרקר פריך.

אני עומד בהופעה של אביתר, בבארבי.

מתחיל השיר הזה.

ואני מביט בבחורה יפה וגבוהה, עם עיניים גדולות ועצובות.

ואיך שהשיר מתחיל היא נשברת, ומתחילה לדמוע ללא הפסקה.

לא מנסה לעצור את הדמעות או להסתירן.

ואני, נזכר בשנינו, ובלילה ההוא.

נסיעה לילית בפרו.

עלינו על הטרנזיט, שייקח אותנו בנסיעה לילית, לרכבת הלילית,

אל הנקודה המתוירת והחשובה ביותר בדרום אמריקה - 

המאצ'ו פיצ'ו. העיר האבודה.

אסור לך לחשוב 

כשאת כל כך עייפה 

צאי לטיול לאור זריחה 

  

אישה שותקת זה סימן לסערה מתקרבת.

כל הנסיעה לא החלפת איתי מילה.

ניסיתי לדובב אותך. ללא הצלחה.

אפילו לא העמדת פני ישנה.

פשוט שתקת, התכנסת בתוך עצמך והבטת קדימה אל החושך.

רחוקה מהבית 

השביל לחזור נמחק 

הולכת על חבל דק

ברדיו, שמע הנהג שירים פרואנים שקטים.

פתאום, מתוך השקט הרועם שבינינו, עלה במפתיע השיר הזה של אביתר.

לא הבנתי מאיפה יש את השיר בדיסק.

האם הנהג בכלל מבין את המילים?

הקול הצלול של אביתר חתך את הלילה, ואת השתיקה בינינו.

פסקול עברי ללילה פרואני.

ויתרתי על ניסיון לדבר שוב.

את המשכת לשתוק.

הנסיעה המתוחה בטרנזיט עברה לנסיעה מתוחה ברכבת.

בה נפתחת סופסוף וסיפרת לי כמה את כועסת.

התיירת הצרפתייה שישבה מולנו ניסתה לנחש על מה הריב.

מחר כבר יתהפכו הדברים.

עד מחר 

עוד מעט 

ילד רץ אלייך 

מחבק אותך

הלילה המתוח הסתיים בקירבה גדולה ובהתפייסות.

העפלנו לעיר האבודה. המקום המדהים והקסום ביותר שהייתי בו בחיי.

על ראש ההר כבר היינו קרובים מחדש.

אבל זיכרון הנסיעה הלילית לא עזב.

ידעתי, שמשהו בסיסי ויסודי לא בסדר.

מכאן והלאה, הקשר בינינו הלך ונפרם,

תפר אחר תפר, עד ההתפרקות הסופית.

האם את זוכרת את השיר?

את הנסיעה הלילית, הלא נגמרת ההיא?

האם את חושבת עוד עלינו?

מה היה לנו? מה חסָר לנו?

עד מחר 

עוד מעט 

ילד רץ אלייך 

מחבק אותך

  

אפר ואבק

Play Me

קחי מעיל יהיה לך קר

ואני התאהבתי בניצולת שואה.

ניצולה מבחירה.

שלקחה על עצמה את העדות כשליחות,

שבחרה להפוך את הזיכרון למקצוע.

שבחרה להישיר מבט

היישר אל תוך הזוועה.

ולא להסיטו, גם כאשר כל האחרים סביבה לא יכלו יותר.

שקיבלה על עצמה -

לדעת הכל, כמה שיותר,

לזכור, להבין, למיין, לקטלג,

להדריך ולהסביר, במגוון שפות.

לשאת על גבה התמיר והיפה את המשימה הזאת-

להמשיך לזכור, להיות עדות חיה,

לא לשכוח,

לא לסלוח.

גם לא לעצמה.

ואם את נוסעת, לאן את נוסעת,

הנצח הוא רק אפר ואבק.

לאן את נוסעת?

לאן את נוסעת?

שנים,

וכלום עוד לא נמחק.

אילו,

הייתה מגלה קצת יותר חמלה,

לעצמה,

לעולם,

הייתה מרשה לי לקרוב אליה,

לחבק אותה, חזק חזק,

וללחוש באוזנה-

"המלחמה נגמרה,

המלחמה נגמרה".

מי ימתיק לילותייך

מי יקשיב לביכייך

מי ישמור צעדייך בדרכך.

Autumn leaves

play me

"Since you went away,

the days grow long,

And soon I'll hear

 old winter's song"

"הם י-ח-ז-ר-ו"

אמר הרב הזקן.

שמש ירושלמית קרירה האירה את זקנו, שהיה פעם אדמוני.

הזוג המבוגר עמד בחדר, ועצר את נשימתו.

"הם י-ח-ז-ר-ו"

אמרה לו אימו בטלפון.

"זה מה שהרב אמר! באיטיות ובהדגשה!"

היא כ"כ התרגשה.

הוא בכלל לא ידע שהם הולכים לרב.

הוא לא אהב להיתלות בדברים כאלה.

אבל הלב שלו נתלה בכל בדל של אפשרות,

גם אם קלושה או לא-רציונלית.

הרי כל ההתאהבות הזאת הייתה לא רציונלית.

התחושה החזקה, הבטוחה, המוחלטת שלו -

שהם יחזרו האחד לשנייה - הייתה אף היא לא רציונלית.

גדולה ממנו ומיכולתו להכחיד אותה.

"But I miss you most of all,

m y    d a r l i n g,

When autumn leaves

start to fall".

"הם י-ח-ז-ר-ו"

פעם ליבו במשך כל יום העבודה.

הוא לא הצליח לדחות את המחשבות לאח"כ,

ולא לחזור להתרכז.

הוא היה חייב לפעול, ועכשיו.

מה עוד יש לומר שלא נאמר?

מה עוד הוא יכל לעשות שעוד לא עשה?

כמה חלונות יש לפתוח למי שברחה מהדלת הראשית?

הוא לא ידע.

הוא פשוט שלח לה את השיר.

בלי כותרת, בלי כל טקסט נלווה.

קיווה שהמילים יעשו בשבילו את העבודה.

שגם הנשמה שלה קוראת אליו בחזרה,

ושהיא תבין את כל מה שהשיר הזה מנסה לומר.

"אבל אני מתגעגע אלייך יותר מכל,

י ק י ר ת י ,

כשעלי שלכת מתחילים ליפול".

היא מעולם לא ענתה להודעה ההיא.

הם לעולם לא יחזרו.

שלוש פגישות וגעגוע

פגישה ראשונה

play me

פורים.

מופע "הטיש הגדול" של משה להב.

הייתי חייב להשתכר כדי להצליח ליהנות ממה שהלך שם.

אחרי כוס של וודקה+רד בול מצאתי עצמי רוקד בשורות הראשונות עם החברים...

ואז, פתאום שמתי לב אליה.

רקדה שם בתוך מעגל החברים שלה.

כמו בסיפורים 
כמו בשירים כמו בסרטים 

כשהיא רקדה, משהו בה נפתח והשתחרר, והיא הייתה כ"כ נשית, כ"כ מינית.

השיער שלה התנופף לאט, כאילו בהילוך איטי, שלקוח מאיזה קליפ קיטשי.

לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.

ידעתי שהיא עובדת עם אחותי בחנות.

הייתי צריך לשכנע את אחותי שתחבר בינינו

(סימן אזהרה ראשון מתוך רבים שעוד יבואו).

הדייט המיוחל הגיע.

שברתי את הראש כדי לבחור מקום שיהיה חדש עבורי,
ונקי מזכרונות הקשורות לקודמת, הקוסמת, 
שחרכה את ליבי והשאירה אותי מבולבל כ"כ.

התיישבנו בבית הקפה.

היא ישבה מולי, יפה עד כאב,

בגב זקוף, בשפתיים אדומות,  

בידיים שלובות ובמבט של "מה לעזאזל אתה רוצה ממני?..."

הבנתי מהר מאוד שהיא לא יצאה כמעט מעולם עם גברים.

שהיא שמרה מאוד על עצמה ולא הרשתה לעצמה להיפתח.

חיפשתי בה את הניסיון והבשלות שהיו בקוסמת.

אך היא היתה כ"כ רחוקה משם.

אחרי פגישה ועוד פגישה, שנשארו סתומות ומרוחקות, הסעתי אותה הביתה.

כששאלתי אותה- "יצאת פעם עם מישהו?"

היא לקחה נשימה עמוקה ואמרה, "זאת שאלה קשה".

הבנתי שיש לה דרך ארוכה לעבור.

חשבתי לעצמי שהיא צריכה עוד זמן,
ושיהיה נחמד לפגוש אותה שוב אחרי שתיפתח קצת, ותהיה יותר מוכנה להיכרויות.

הייתה לי תחושה שעוד ניפגש שוב.

צדקתי.

פגישה שנייה.

4 שנים עברו.

פסח הגיע.

מישהו פתאום דיבר עליה, וסיפר שהיא גרה בירושלים עכשיו, ושהיא עדיין לבד.

שמרנו על קשר מרוחק, היה לי עדיין את מספר הטלפון שלה.

החלטתי לקחת יוזמה.

"רציתי לאחל לך חג שמח!" כתבתי לה בהודעה.

"וגם, לשאול משהו - האם את מאמינה בהזדמנות שנייה?".

תשובתה הגיע במוצאי החג, "הזדמנות שנייה יכולה להיות מעניינת...".

נפגשנו בחוף הים.

ישבת לידי על הסלעים.

מוגנת והדורה כ"כ בתוך מעיל לבן אירופאי.

לא כ"כ קשור למזג האוויר ולאווירה התל אביבית.

ניסיתי להיות רומנטי.

הבאתי ציוד פיקניק מהבית.

ערכה לקפה וחטיפים כשרים לפסח.

כ"כ אופייני.. לא הסכמת לגעת ברוב הדברים.

שתית תה והתחממת מול הים.

היו לנו הרבה פערים להשלים.

סיימתי את הערב ללא פרפרים בבטן, אבל עם אופטימיות זהירה.

הפעם היה נראה שבאמת עברת דברים משמעותיים,

ושאת נמצאת כבר במקום אחר.

הרגשתי שיכול להיות סיכוי.

שמתחת לחזות הקשוחה והחזקה שלך מסתתר לב רגיש וחם.

בשתיקות הקצרות שהיו בינינו הקשבנו לים הנשבר על הסלעים תחתינו.

מעין רמז מקדים למאבק העיקש שלי, שהתחיל באותו הערב.

הטיפוס על קירות ליבך החל.

כי סערת עלי, לנצח אנגנך
שוא חומה אצור לך,
שוא אציב דלתיים.
תשוקתי אלייך, ואלי גנך. 
ואלי גופי סחרחר, אובד ידיים.

וגם לאחר שהקשר שלנו התפרק בצורה כ"כ כואבת,

לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שעוד ניפגש שוב בעתיד.

פגישה שלישית ואחרונה

3 שנים לאחר מכן.

הסכמת להיפגש איתי.

אולי כדי לסגור סופית את המעגל, ואולי לפתוח אותו מחדש.

חיכיתי לך בבית הקפה.

מרוב התרגשות ובלבול התנגשתי במלצר ששפך עליי בקבוק שלם.

תפסתי את השולחן בקצה.

חיכיתי.

לא דיברנו שנתיים וחצי.

לא נפגשנו פנים אל פנים מאז ברחת מבין זרועותיי.

הסדרתי את הנשימות.

"אני פה" כתבת לי בהודעה.

קמתי.

והנה את בפתח.

יפה יותר ממה שזכרתי.

ונראה שגם גבוהה יותר.

חיבקת אותי חיבוק קצר וחם.

ישבנו כמה שניות בלי יכולת לדבר.

"וואו. שנתיים וחצי". אמרת.

"אני מרגיש כאילו לא עברה דקה." עניתי.

ודיברנו. בפתיחות ובגילוי לב.

"הכנסת לחיי המון תסכול וכאב" אמרתי לך.

ובבת אחת נמלאו העיניים היפות שלך בדמעות.

"ובכל זאת, אני כאן. כי אני לא יכול להוציא אותך מהלב שלי".

ניסיתי לבדוק האם יש אפשרות להזדמנות שלישית.

ניסית להסביר מה היה לך כ"כ קשה.

ולמה עדיין קשה לך.

החזרתי אותך הביתה.

רצית ממני חיבוק פרידה.

לא יכולתי לתת אותו.

זאת הייתה פגישתנו האחרונה.

עד קצווי העצב, 

עד עינות הליל
ברחובות ברזל ריקים וארוכים, 
אלוהי ציווני 
שאת לעוללייך

מעוניי הרב שקדים וצימוקים.