יום חמישי, 26 בדצמבר 2013

Autumn leaves


play me





"Since you went away,

the days grow long,

And soon I'll hear

 old winter's song"


"הם י-ח-ז-ר-ו"
אמר הרב הזקן.
שמש ירושלמית קרירה האירה את זקנו, שהיה פעם אדמוני.
הזוג המבוגר עמד בחדר, ועצר את נשימתו.


"הם י-ח-ז-ר-ו"
אמרה לו אימו בטלפון.
"זה מה שהרב אמר! באיטיות ובהדגשה!"
היא כ"כ התרגשה.
הוא בכלל לא ידע שהם הולכים לרב.
הוא לא אהב להיתלות בדברים כאלה.
אבל הלב שלו נתלה בכל בדל של אפשרות,
גם אם קלושה או לא-רציונלית.
הרי כל ההתאהבות הזאת הייתה לא רציונלית.
התחושה החזקה, הבטוחה, המוחלטת שלו -
שהם יחזרו האחד לשנייה - הייתה אף היא לא רציונלית.
גדולה ממנו ומיכולתו להכחיד אותה.


"But I miss you most of all,

m y    d a r l i n g,

When autumn leaves

start to fall".



"הם י-ח-ז-ר-ו"
פעם ליבו במשך כל יום העבודה.
הוא לא הצליח לדחות את המחשבות לאח"כ,
ולא לחזור להתרכז.
הוא היה חייב לפעול, ועכשיו.


מה עוד יש לומר שלא נאמר?
מה עוד הוא יכל לעשות שעוד לא עשה?
כמה חלונות יש לפתוח למי שברחה מהדלת הראשית?

הוא לא ידע.
הוא פשוט שלח לה את השיר.
בלי כותרת, בלי כל טקסט נלווה.
קיווה שהמילים יעשו בשבילו את העבודה.
שגם הנשמה שלה קוראת אליו בחזרה,
ושהיא תבין את כל מה שהשיר הזה מנסה לומר.


"אבל אני מתגעגע אלייך יותר מכל,
י ק י ר ת י ,
כשעלי שלכת מתחילים ליפול".


היא מעולם לא ענתה להודעה ההיא.


הם לעולם לא יחזרו.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה